מקור חולין ג׳
1 חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל, אַב הַטּוּמְאָה הוּא, לְטַמְּיֵיהּ לְסַכִּין, וַאֲזַל סַכִּין וְטַמִּיתֵיהּ לְבָשָׂר!
2 אֶלָּא דְּאִיטַּמִּי בְּשֶׁרֶץ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת, וּכְגוֹן שֶׁבָּדַק קְרוּמִית שֶׁל קָנֶה וְשָׁחַט בָּהּ, דְּתַנְיָא: בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים, בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.
3 אַבָּיֵי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל יוֹצֵא וְנִכְנָס – לֹא יִשְׁחוֹט.
4 וְאִם שָׁחַט, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ. אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
5 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.
6 וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
7 אֶלָּא, אַכּוּתִי – הָא אָמְרַתְּ: כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו שָׁחֵיט אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
8 אָמַר רָבָא: וְיוֹצֵא וְנִכְנָס, לְכַתְּחִלָּה לָא? וְהָתְנַן: הַמַּנִּיחַ נָכְרִי בַּחֲנוּתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר! הָתָם מִי קָתָנֵי ״מַנִּיחַ״? ״הַמַּנִּיחַ״ קָתָנֵי, דִּיעֲבַד.
9 אֶלָּא מֵהָכָא: אֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא וְנִכְנָס – מוּתָּר.
10 אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת בָּשָׂר וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, לֹא אֲכָלוֹ – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
11 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, וְשֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!
12 אֶלָּא אַכּוּתִי? הָא אָמְרַתְּ: אֲפִילּוּ יוֹצֵא וְנִכְנָס שָׁחֵיט לְכַתְּחִלָּה! קַשְׁיָא.
13 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. מְשׁוּמָּד לְמַאי? לֶאֱכוֹל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן, וְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד אוֹכֵל נְבֵילוֹת לְתֵיאָבוֹן
14 בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ. אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו. נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
15 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
16 אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד? אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ, הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה! אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק. אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין – לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא, וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין – כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי? דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט! קַשְׁיָא.
17 רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין, מוּמְחִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.
18 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט – בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
19 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ!
20 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין, בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.
21 וְאִיכָּא דְאָמְרִי, רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי – ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״, הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין, מוּחְזָקִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף, אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים – לֹא יִשְׁחוֹט, שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף. וְאִם שָׁחַט וְאָמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי״ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.
22 חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, שֶׁמָּא יִשְׁהוּ, שֶׁמָּא יִדְרְסוּ, וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ. וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ – אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי, ״וְאִם שָׁחֲטוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
23 אֶלָּא, אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין, וְהָאָמְרַתְּ: בְּ״בָרִי לִי״ סַגִּי! דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.
24 רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא, כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ ״וְכוּלָּן״.
25 כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר – אַדְּרַבָּה, הָתָם עִיקָּר, דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.
26 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ: הָתָם עִיקָּר, וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין – טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.
27 כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי, לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּמְחִין אִין, שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא – רוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.
28 לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: מוּחְזָקִין אִין, שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא – לְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.
29 רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי, כִּי קוּשְׁיֵיהּ. אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא, הָתָם לָא נָגַע, הָכָא נָגַע.
30 רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ, קָסָבַר: כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.
31 אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי, לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא. אֶלָּא רָבָא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ?
32 לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר, וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.
33 תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט – חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, אֲכָלוֹ – מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ, וְאִם לָאו – אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
34 כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מָצָא בְּיָדוֹ
פירוש ים של שלמה על חולין ג׳:מ״ד
44 דין ריאה שניקבה במקום רביתא דהיינו חיתוכי דאוני ואפי' כל השלם שלמעלה מן חיתוכי אם ניקבה שם ודופן סותמתו וסביך בבשר היטב כשרה אפי' האידנא וא"צ בדיקה ודוקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן אסור ועד חוט שמנקרין מן החזה נקרא דופן וסותם אבל למעלה מן החוט נקרא חזה ואם הסירכא יוצאת מן החיתו' שבין אונא לאונא ונסרכה לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוצה ממיצר החזה אין הדופן סותמו והיכא דסביך בבישרא ובגרמא כשרה אבל היכא שהאונ' והאומ' נסרכה בסירכא א' בדופן וכן ריאה דסרוכה לדופן ולחזה אסור אפי' רובא מן האונא ורובא נסרכה לדופן אפ"ה אסור אב' אם יש מכה בדופן והסירכא רובא במקום מכה ומיעוטא חוץ למכה כשרה ואם לא ניקבה הריאה רק נסרכ' בדופן במקום רביתא כשר ע"י בדיקה ואם נסרכה לעצם ולבשר והרוב נגד הבשר ומיעוט נגד העצם כשרה בבדיקה:
45 מסקינן בסוגיא ומי אמר ר"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי אר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ל"ק הא במקום רביתא והיכא מקו' רביתא חיתוכי דאונא וכ' הרא"ש וכל מה שהוא נגד האונא אפי' השלם שלמעלה מן האוני אם נקב כשרה שבכ"מ הדופן סותמו ובשערי ר"ש בן חפני נתן גבול וכתב דב' אצבעות אצל חיתוכי דאוני דינו כחיתוכה דאונא ומב' אצבעות ולמעלה מן החוט נקרא חזה פי' ואין שם דופן עליו וכ"פ הא"ז אבל אם הסירכא יוצאה מן החתוך שבין אונא לאומא ונסרכ' לדופן או מגב האונות ונסרכה בדופן חוץ למיצר החזה אין הדופן סותמתו עכ"ל גופא אר"י ב"מ אר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא א"ל ר"י ואי לא סביך בבישר' מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי קרום שעלה מחמ' מכה בריאה דאינו קרום וכתבו התו' והוא דסביך בבישרא וכו' ולית הלכתא כרבינא וכו' ושמא אין זה רבינא סתמא בכל התלמוד וכו' עיין בתו' דף מ"ה בד"ה אמר רבינא ורוב המחברים תפסו הלכה כרבינא דאמר והוא דסביך בבישרא וכ"נ עיקר דאפי' תימא שאין זה רבינא שהוא בתראי מ"מ מנלן למיפסק כר"נ להקל ובפרט דר"י שקיל וטרי עמו ופריך ליה ושני מסתמא קבל דבריו ומאחר דהלכה כרבינא א"כ צריך להיות סביך בבשר' דמנ"ל להוציא דברי רבינא מפשטי' דקאמר והא דסביך בבשרא דמשמע דיוק' ודוקא קאמר סביך ולא סריך בבישרא ולא בגרמא והיכא דסביך בבשרא ובגרמא כ' הרא"ש וז"ל ויש אוסרין ויש מתירין וכ"כ הרמ"בם ז"ל א"א מן האוסרין ואיני מן המתירין ורוא' אני את דברי האוסרין דכיון דבגרמא לחוד לא חשיב סתימא ה"ה נמי בגרמא ובישרא נהי שהבשר סותם כנגדה לא מהני אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם ושוב כ' אח"כ וז"ל כ' בה"ע דאם נסרכו יחד האומא והאונא בסירכא אח' בדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסירכא סריך באומה וכשרה ואם רובא מן האומה טריפה וכן ריאה דסריכא לדופן ולחזה שדינן ליה בתר רובא וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום מכה ובחוצה לה בכולה אזלינן בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורין בתר רוב ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכ"מ הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוטא ואזלי' בתר רובא אבל הכא אפשר להיות שניהם שניקבו האונ' והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעש' סירכא אחת וכן ריאה הסרוכ' לחזה ולדופן אם יועיל הדופן לסתו' הרוב הסריך לו מ"מ כל זמן שלא נסתום המיעוט הסריך מחזה טרפה מ"מ כתב שעשה מעשה והלך אחר הרוב להכשיר ע"כ ובכאן אינו מוכח שהרא"ש תפס דבריו אלא שכתב שהוא עשה מעשה אף שידע שיש לחלק אלא שהטור כת' וא"א הרא"ש ז"ל הסכי' לסברת בה"ע וק' שמאחר שכשנסרכ' אונא לעצם ולבשר הסכי' לדע' האוסרין שחוששין למיעוטא שעל העצם ולמה לא חשש ג"כ למיעוטא בדינים אילו שהבי' ב"הע ותירץ מהרר דוד יחי"יא דבאונות חשש הרב למיעוטא מפני ששם נקב בפועל ולא ידעינן אי נכח הבשר אי נכח הצלעות אבל באילו הסירכו' אין שם נקב בפועל ויש שם קולא דלא חיישי' למיעוטא ואע"ג דק"ל דלא שאני לן באונו' בין נקב בפועל לסירכא י"ל דכשכתב הרא"ש על סתומה לעצם ולבשר ורואה אני את דברי האוסרין וכו' אלישנא דגמ' קאי דאמר ריאה שניקבה ומ"ה כתב שכיון שהעצם אינו סותם מה שכנגדו טריפה אבל בהני כיון שאין שם נקב בפועל אלא סירכא אפשר דס"ל להרא"ש דיש סירכא בלא נקב ולכן אזלינן בהו בתר רובא ודוחק הוא ואני תמה על תמיהתו כי מי הגיד שסביך כל רוחב הבשר שבין הצלעות עד שיהא רוב מן הבשר דשמא כל רוחב העצם סביך וכמו כן בבשר שאין הרוב מן הבשר או סביך יותר בעצם באורך עד שלא יהא הרוב מן הבשר או סביך בשני צלעות ובבשר שניהם שאין הרוב מן הבשר ולענין הלכה נרא' איפכא דגבי בשרא וגרמא רואה אני את דברי הרמב"ם שהוא מן המתירין נהי דסתימת עצם לא הוי סתימה מעליותה מ"מ אינה עומדת להתפרק מאחר שהוא במקום מיצר וא"כ מאחר דסתימת בשר הוי סתימה זו עומדת במקומה וכלל הרב במה שאינו מוכרע מן התלמוד ותלוי בסברא ראוי לילך אחר הרמב"ם שאין בעל סברא כמוהו ובפרט מה שתלוי בטבעיות כי האי מילתא והדומה לו אבל היכא שסביך באומא ואונא וכל הדומה לזה שבמקום אחד עומד להתפרק אפילו הוא מן המיעט טריפה ולא כבה"ע אלא כסברת הרא"ש דלא שייך לומר כאן להלוך אחר הרוב כדפרישי' ומ"מ היכא דאיכא מכה בדופן וסריך אף שלא במקום המכה מ"מ מוכח דמן המכה הוא בא ולא מן הריאה ומ"ה נר' דבכאן לא בעינן רובא במקום מכה אלא אפי' המיעוט מן המכה והרוב שלא במקום מכה דמה נ"מ ברוב מאחר שמוכח שמן מכת הדופן בא ולא מן הריאה אלא שלא מלאני לבי להקל יותר ממה שהקיל בעל גופא דעובדא כמו העיטור שלא התיר אלא היכא דאיכא רוב מן המכה וכ"כ הרא"ש בתשובה שהשיב על מה ששאלוהו אם הסירכא יוצאת ומתפשטת חוץ לשב' אם כשרה וכתב דלא מסתברא דברי האוסרין דבסירכ' אחת א"ל דחציה באה מן המכה וחציה מן הריאה א"ו ממקום אחד באה דאיך תבא בשני מקומות ותתחבר יחד לעשות סירכא אחת וכיון דאיכא ריעותא בדופן ובריאה ליכא ריעותה ודאי תלינן דמדופן אתא והליחה נתפשטה גם לחוץ המכה ומשם נתחברה לריאה עכ"ל ולענין הלכה ק"ל כר"נ דריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבישרא כדפרישי' ובהא ליכא מאן דפליג ובה"ב אשכנזים כ' שנהגו להטריף הכל אפי' כה"ג במקום חתוכא דאוני' ונ"ל שמנהג בטעות הוא ונתפשט הטעות ממ"ש הטור אחר כל מ"ש שאם ניקבה הריאה והדופן סותמתה כו' דהיינו במקום חתוכא דאונ' וחילוק דסביך בבשרא ואח"כ כ' היכא דנסרכה שלא במקום חתוכי, דאונא וחילוק דהעלת' צמחים ואיכא ריעותא בדופן כו' בסוף כת' א"א הרא"ש ז"ל כ' ובצרפת ובאשכנז נהגו להטריף הכל והם סברו דאכל מילתא דלעיל קאי וכן הבין ב"י שכ' ז"ל ומ"ש בשם הרא"ש דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל בפ' א"ט והטעם משו' דס"ל כפירש"י בריא' הסמוכ' לדופן דבדיק ליה ר"נ בפשורי דאפי' כי איכא מכה בדופן לא שרי לה אלא ע"י בדיקת פשורי וכן כי סריך ריאה במקום רביתה חיישינן לפי' ר"ג דמצריך בדיקו' וכן בתרי אוני דסמיכי להדדי כסדרן חיישי' לדברי האומרין דבדיקו' בעי ואינהו סברי דלא בקיאינן בבדיק' פושרין ולפיכך מטריפין הכל ע"כ ואינו אמת שהרי הרא"ש לא כת' שבאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל אלא אריאה הסמוכה לדופן שלא במקום חיתוכה דאוני וחילוק דהעלת' צמחים ואי איכא ריעותא בדופן כו' ובבדיקת פושרין כו' וכמ"ש להדיא בתו' דהאידנא נוהגין להטריף כל הסירכות ולא בדקינן לא בדופן ולא בפושרין ותדע שהרי אח"כ הביא הרא"ש הא דר"נ ריאה שנקבה ודופן סותמה כו' וכ' דהלכה כר"נ דליכא מאן דפליג עליה כמ"ש רש"י ולא בשום מחבר לומר דמטרפינן בכה"ג במקום רביתה וגם היכא דסביך בבשרא וכדפרי' וגם תימא מנין לנו להחמיר כל כך ולאבד ממונם של ישראל שהרי בתשוב' רב ש"ש גאון פסק להתיר במקום חתוכי דאונא אפי' ניקבה הריאה ולא סביך ולא סריך כ"ש היכא דסביך וסריך בניקבה ובלא ניקבה אף בסירכה לחוד וכמ"ש לקמן ואי משום חומר דר"ג שמצריך בדיקה חומרא גדול' היא זו שהוא אזיל לטעמיה דמצריך בדיקה אפי' אם נסרכה הריא' מחתוכי דאונא לחתוכי דאונ' כסדרן וכמ"ש הרא"ש בשמו וכבר כ' הרא"ש לעיל גבי אונא שנסרכה כסדרן דברי ר"ה גאון שכ' דלא בעינן בדיקה וכתב שכן מוכח הל' דקאמר היינו רביתייהו וכן המנהג א"כ ה"נ קאמר האי לישנא הא במקום רביתא כו' אלמא דהיינו רביתייהו וכשר בלא בדיק' וכ"כ הטור להדיא ועוד הלא ק"ל כר"נ דאפי' יש שם נקב בוודאי אפ"ה הדופן סותמתה וכשר וכ"ד כל הפוסקים ומ"מ נר' דדוקא גבי סביך הוא דאמרי' דאפי' בודאי נקב כשרה אבל בסריך בעלמא לא מכשרינן ודאי נקב אלא שאמר סירכא זו סתימה מעליותא הוא מאחר שאינו ניקב וכה"ג ראוי לעשות בדיקה כדברי ר"ג אף שב שב"הע הכשיר אפילו מפקא זיקא לעיל גבי אונו' שנסרכו כסדרן בסי' כ"ה והיינו היכ' שחתך הסירכא משום שאמרינן דאילו לא הוה נחתך סתימה מעלייתה הוי וה"נ הכא כה"ג ראוי לדון מ"מ מאחר שכתב ר' ברוך דעבדינן כר"ג להצריך בדיקה ולנפחה אפי' במקום רביתא וכתב שכך קבלנו עלינו לשמור ולעשו' גם אנו הכי עבדינן בסרוך ואף שאין אנו בקיאים בבדיק' מה חומרא יש בבדיקה זו לנפח ולראותה אם מבצבץ שם ואף שכתב הסמ"ג בשם ר"ש מא"י שכ' בשם ר"י דהאידנא אין בקיאין אפי' בבדיקה כזו כגון לר"נ דמצריך בדיקה אפי' לאונות דסריכין להדדי כסדרן וכן אסביך דהכא בכולהו כ' דלא בקיאין האידנא לבדוק ומטריפין הכל מ"מ כ' אח"כ דעת רש"י דאף האידנא סמכינן אכל בדיקות שהיו בימי התלמוד כגון דרוסה ונפולה ושבורה וע"כ אני אומר אפי' באנו להחמי' ולסמוך אדברי ה"ג שלא להכשיר האידנא בבדיק' דרוסה ונפולה ושבורה שצריכה בדיקה בכל חלל הגוף כה"ג קשה הבדיק' אבל בדיק' קלה כזו בחדא דוכתא היינו בודאי ראוי לסמוך אבדיקה וכמ"ש לקמן בסימ' ס"ו אבל מ"מ בסביך אין אנו שומעין לו דהא ר"נ מכשיר אפילו בניקבה ממש אלא שהם צריכין לפרש ריאה שניקבה ר"ל כבר ניקבה אבל עכשיו אינו נקוב ואין פיר' זה עולה על הלב לקבלו ומ"ש שאף סריך כשר בלא ניקבה נר' בעיני דמוכח מן הרא"ש שהבי' ב"הע דלעיל דאם נסרכו יחד האומא והאונא ולא הזכירו סביך וכן הטור כתב הדין להדי' אנסרכה אע"פ שכבר פי' דבעינן סביך א"ו גבי נקב הוא דבעינן סביך דהא רבינא דקאמר והוא דסביך אריאה שניקבה קאי וכן מ"כ בפי' הקאר"ו וז"ל ומהר"י ן' חביב ז"ל כ' סתימת הדופן הצד שכנגדו היא סתומה חזקה מהודק' וגדול כחה כי אפי' אם ניקב ר"ל שראינו בעינינו נקב באונה ודופן סותמ' כשרה שהרי יש על הנקב תחבושת חזק שיגין על הנקב והדרא בריא ויש חילוק גדול בין נקובה ודופן סתמ' לנסרכה בלבד כי בנקובה ר"ל שנר' הנקב בעין צריך שתהיה הסירכ' ואחיזתה מיסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירין וי"א אמנם בנסרכה לבד כפי דעתי כשרה אפי' לדעת הרא"ש כיון שאין הנקב נר' לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוט כנגד העצם עכ"ל ומ"ה מיושב מה שהביא דעת בעל העיטור לפסק הלכה שאם נסרך בשני מקומות דאזלינן בתר הרוב כו' ולא הזכיר כלל סביך וכן הטור בהאי לישנא אלא עיקר כדפרישית: